1.

בחומש בראשית אנו מוצאים שתי פרשות, שהשם המתנוסס עליהן הוא משורש 'חיים' – פרשת "חיי שרה" ופרשת "ויחי יעקב". אולם בשתי הפרשות הללו מדובר דווקא על פטירתם של שני האישים האלה. בתחילת פרשת 'חיי שרה' התורה מספרת: "ותמת שרה בקריית ארבע היא חברון." כמו כן בפרשת 'ויחי' מסופר על פטירתו של יעקב אבינו. הפרשה פותחת בבקשת יעקב מיוסף: "אל נא תקברני במצרים", ממשיכה בברכת יעקב את בניו ואת נכדיו וממשיכה בכך, שיוסף אכן קיים את ההבטחה והוביל את אביו לקבורה בארץ כנען בלווית האחים ואנשי בית המלוכה המצרי.

אם-כן יש לשאול מדוע נקראות הפרשות הללו במילים משורש חיות בעוד עיקר עיסוקן הוא דווקא במוות?

2.

התשובה היא ברורה מאוד – "צדיקים במיתתם קרויים חיים". שני האישים הללו הם עמודי התווך של העם היהודי. שרה היא האמא הראשונה מבין ארבע האמהות ויעקב אבינו הוא בכיר האבות, אבא של שנים עשר שבטי י-ה. אמנם בפרשות הללו שניהם נפטרים מהעולם הזה ומסתלקים לגנזי מרומים, אבל הם לא נפרדים מאתנו, הם נמצאים בתוכנו. על-ידי החיים שלהם כאן בעולם הזה, שהיו מלאי תוכן ומשמעות, הם העניקו חיים לאחרים. השנים שניתנו להם כאן השאירו רושם וקנו קניין נצח בליבו של העם.

הנה, בשעת פטירתה של שרה מספרת התורה: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה." וחז"ל מלמדים: מהיכן בא? מהר המוריה. את ההספד של אברהם לשרה אשתו, זאת שחלק איתה חיים שלמים, שנים על גבי שנים ללא ילדים, בטלטלות ובייסורים, התורה מסכמת בשתי מילים – 'ויבוא אברהם'. מכל הזכויות והחסדים שהשיגה שרה במשך 127 שנות חייה, אברהם בחר להדגיש נקודה אחת, והיא העובדה ששרה העמידה בן כיצחק שהקדיש את חייו להשם ולא היסס להקריב את עצמו כעולה על המזבח כדי למות על קידוש השם. זאת שרה, מחנכת המעניקה חיים לדורות הבאים.

כמו הסבתא הדגולה – כך הנכד שלה. יעקב חי וחישב כל העת כיצד יהיו פני הדורות הבאים. גם ברגעיו האחרונים קרא לשנים עשר השבטים ובירך כל אחד ואחד מהם, איש כפי הראוי לו. הוא השמיע ביקורת למי שהיה צריך ואפילו נזיפה, אבל לא פסח, ולו על אחד מהבנים. הוא אפילו רצה לגלות להם את הקץ אלא שנסתר ממנו. זו הייתה מהותו של יעקב – הענקת חיים מהרגע הראשון ועד לאחרון.

3.

למעלה משמונים יום אנחנו בפרשת 'ויחי'. למעלה משמונים יום אנחנו סופרים את מתנו, נפרדים מאחים שמסרו את נפשם למען העם כולו. "צדיקים במיתתם קרויים חיים". 'קדושים במיתתם קרויים חיים', מפני שבעצם מיתתם מעניקים הם חיים לאחרים, נלחמים ומחרפים את נפשם כדי להחיות עם רב.

אצל אומות העולם, כשאבא יוצא למלחמה, שממנה לא שב, בני המשפחה ויקיריו נושאים עול כבד ושבר עצום בעקבות אובדן מוחלט של אבא, בן, אח יקר או חבר קרוב. לא כן ייעשה במחוזותינו. אנחנו מאמינים, שהפרידה היא פיזית בלבד. אנחנו מבינים, שלמעלה הקדושים נמצאים בעולם שכולו טוב, תחת כסא הכבוד, וממשיכים להרעיף עלינו מחיותם. אנחנו יודעים, שעד האיחוד המרגש איתם, כאשר יקוצו שוכני עפר, רוחם מפעפעת בקרבנו, היא נמצאת בתוכנו כאן, בעולם הזה, וממשיכה לצעוד איתנו את המשך הדרך עד לניצחון. עד הגאולה השלמה, שתבוא במהרה בימינו אמן.